החלטה בתיק בר"ע 371/08

מצאתי כי אין מקום ליתן למבקשת רשות ערעור, מבלי שיהיה צורך בקבלת תשובת המשיבים.

1.         המשיב מס' 2 (להלן - " התובע") נחבל בגופו עת רכב על אופניו ביום 25.11.95. התובע אינו יודע כיצד אירע המקרה ואיזה רכב פגע בו, אם בכלל. בנסיבות אלה הוגשה על-ידו תביעת פיצויים כנגד קרנית, בהתבסס על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בתביעה זו (ת.א. 24177/99 בבית משפט השלום בירושלים, להלן - " התביעה הראשונה") יוצג התובע ע"י המבקשת, עו"ד נורית גל. התביעה הראשונה נדחתה בפסק דין מיום 10.10.04, משנקבע שלא הוכח כי התובע נחבל כתוצאה מפגיעת כלי רכב, ועל כן לא ניתן לקבוע כי מדובר ב"תאונת דרכים" במובן החוק הנ"ל. פסק הדין בתביעה הראשונה הפך לחלוט לאחר שהתובע הסכים שערעור שהגיש עליו יידחה (ע"א 5746/04, פסק דין מיום 31.3.05).

2.         ביום 25.3.07 הגיש התובע לבית משפט השלום בירושלים תביעה שנייה בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע האמור (ת.א. 4098/07, להלן - " התביעה השנייה"). הנתבעות בתביעה השנייה הן המשיבה מס' 1 (להלן - " העירייה") והמבקשת, כאשר התביעה כנגד המבקשת נטענה לחלופין, למקרה שתתקבל טענת העירייה להתיישנות התביעה נגדה. בתביעה השנייה נטען, כי העירייה חבה בנזקיו של התובע מאחר והתאונה נגרמה עקב מצב התחזוקה הלקוי של הכביש. כנגד המבקשת נטען, כי התרשלה בייצוג התובע בתביעה הראשונה, כיוון שלא תבעה גם את העירייה, מה שגרם לכך שנוצר לתובע סיכון לפיו התביעה נגד העירייה תידחה מחמת התיישנות.

ואכן, ביום 24.10.07 ניתן פסק דין חלקי בתביעה השנייה, אשר דחה את התביעה כנגד העירייה מחמת התיישנות. המבקשת נותרה, אפוא, כנתבעת יחידה בתביעה השנייה.

3.         בהמשך למהלכים המפורטים לעיל, הגישה המבקשת בקשה למתן ארכה להגשת הודעה לצד שלישי כנגד העירייה. בקשה זו נדחתה, ומכאן בקשת רשות הערעור.

בית משפט השלום (כב' השופטת ע' זינגר) החליט, כי "משנדחתה התביעה כנגד העירייה מחמת התיישנות, אין מקום לאפשר את הכנסת העירייה כצד להליך 'בדלת האחורית', של משלוח הודעה לצד ג'". עוד נקבע, כי הנזק שעל פי הטענה נגרם לתובע כתוצאה ממעשי או מחדלי העירייה, שונה מהנזק שנטען כי נגרם לתובע כתוצאה מהתרשלות המבקשת, והעירייה אינה אחראית לנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלות זו. בית המשפט הוסיף, כי המבקשת גם לא נתנה טעם מדוע יש מקום להתיר לה לשלוח הודעה לצד ג' באיחור.

4.         בבקשת הרשות לערער נטען, כי דחיית הבקשה למתן ארכה למשלוח הודעה לצד ג' כנגד העירייה, חסמה את דרכה של המבקשת לתבוע שיפוי או השתתפות "מהמעוול" האמיתי (העירייה), מי שגרם בפועל לנזקיו של התובע. המבקשת טוענת, כי שגה בית משפט קמא כשקבע שאין יריבות בינה לבין העירייה, וכי עובדת דחיית תביעת התובע נגד העירייה מחמת התיישנות, אינה יוצרת מחסום מפני תביעת ההשתתפות או השיפוי של המבקשת כנגד העירייה.

עמדת המבקשת היא, שלא ראוי שהעירייה, שלשיטת התובע היא זו שביצעה כלפיו עוולות שגרמו לו לנזק גוף, תצא פטורה בלא כלום והמבקשת תיוותר "לבדה במערכה המשפטית" להתמודד מול התובע, כאשר טענותיו של זה האחרון מופנות למעשה כלפי העירייה ומתייחסות למעשיה ומחדליה.

בבקשה נטען, כי למבקשת קמה עילת תביעה עצמאית לשיפוי או להשתתפות כנגד העירייה, מכוח הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - " הפקודה"). נטען, כי הוראת חוק זו מבססת את זכות המבקשת לשלוח הודעה לצד ג' כנגד העירייה, שכן אשמה-שלה היה הסיבה המכרעת לנזק שנגרם לתובע. המבקשת מפנה גם להוראת סעיף 84(א) לפקודה, סעיף הקובע את זכות השיפוי וההשתתפות שבין מעוולים. לשיטת המבקשת, שגה בית משפט קמא כשקבע שאין מדובר באותו הנזק, ובכל מקרה לא נדרש שיהיה מדובר בנזק אחד לצורך הפעלת זכות ההשתתפות מכוח סעיף 84(א) לפקודה. המבקשת מדגימה טענתה זו בהציגה מקרה של תביעת שוכר נגד משכיר בגין נזקי רכוש שנגרמו לו כתוצאה משריפה במושכר, כאשר המשכיר מגיש הודעה לצד ג' כנגד מבטחו. במקרה כזה, כך נטען, הנזק שנגרם לשוכר אינו אותו הנזק שנגרם למשכיר, אך ברור שתותר הגשת הודעה לצד ג'.

5.         הדוגמה הנ"ל שמובאת בבקשה מבהירה היכן טמון הכשל בעמדת המבקשת. בדוגמה זו אין כל קושי, שכן בידי שולח ההודעה לצד ג', המשכיר המבוטח, קיימת עילת תביעה חוזית לשיפוי או להשתתפות כנגד המבטח, וכלל לא נדרשים לשאלת טיבו של הנזק, האם הוא נזק אחד אם לאו. הקושי במקרה דנן נעוץ בכך שהמבקשת לא הראתה כי יש יריבות בינה לבין העירייה או כי עומדת לה עילה לתבוע שיפוי או השתתפות מהעירייה.

במקרה דנן מדובר בשני מעוולים נפרדים - המבקשת והעירייה. כל אחד מהמעוולים גרם לתובע, לכאורה, נזק במעשה עוולה שונה ונפרד. אין מדובר ב"מעוולים במשותף", שכן לא מדובר במזיקים במשותף וגם לא במזיקים שגרמו נזק אחד, אלא במזיקים שגרמו נזקים נפרדים במעשים שונים. הדין הוא, שבין מזיקים נפרדים שגרמו נזקים נפרדים לא קיימת זכות להשתתפות או לשיפוי (ג' טדסקי (עורך), דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, תשל"ז,  סעיף 285, בעמ' 484, להלן " דיני הנזיקין"). אכן, כדי שמעשי עוולה נפרדים יחשבו למעשים הגורמים לנזק אחד (ואז גם תקום זכות השתתפות בין המעוולים), אין הכרח שהם יתרחשו במקביל, ומעשי עוולה נפרדים ייחשבו כגורמים נזק אחד שאינו ניתן להפרדה גם אם בוצעו במועדים שונים: "ובלבד שביצועם של כל מעשי העוולה הנפרדים    ( ... ) קודם לנזק האחד והכולל" (ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1), 701 (1976), בעמ' 708, מול האות ז'). במקרה דנן הנזק הכולל שנגרם לתובע כתוצאה מהעוולה שכביכול ביצעה כלפיו העירייה התגבש כולו בטרם בוצעו כלפיו מעשי ההתרשלות הנטענים כנגד המבקשת. מעשיה או מחדליה הנטענים של המבקשת גם לא החמירו את נזק הגוף שנגרם לתובע בתאונה. הם יצרו, אם בכלל, נזק נפרד ושונה מנזק הגוף שנגרם בתאונה.

זאת ועוד, הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהעוולה הנטענת כלפי העירייה הוא נזק גוף. הנזק שכביכול גרמה לו המבקשת הוא נזק רכוש (אבדן זכות התביעה נגד העירייה). מדובר, אפוא, בנזקים מסוגים שונים, כך שאין לומר כי שני המעוולים גרמו לנזק אחד. גם אם סכום הפיצוי בגין נזקים אלה זהה, אין הדבר הופך אותם לנזק אחד שאינו ניתן להפרדה.

אכן, אילו היה מדובר במעוולים נפרדים שגרמו לנזק אחד, היה כל אחד מהם אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק והייתה קיימת ביניהם זכות להשתתפות או לשיפוי. זכות זו הייתה נותרת בעינה גם אם תביעת הניזוק כנגד אחד מהם הייתה נדחית מחמת התיישנות (דיני הנזיקין, עמ' 500-503), כך שהסתמכות בית משפט קמא על דחיית התביעה נגד העירייה מחמת התיישנות, כנימוק לדחיית בקשת המבקשת, לא הייתה מדויקת. אלא שבמקרה דנן כלל לא עומדת למבקשת זכות ההשתתפות מכוח דיני הנזיקין, מאחר ומדובר במזיקים שבמעשים נפרדים גרמו לנזקים נפרדים.

קיומה של זכות ההשתתפות, היונקת מעקרונות כלליים שבדין, ובמהותה שייכת לדיני עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573 (1996), בעמ' 579, מול האות ג'), מותנה בכך שהן הזכאי להשתתפות והן החייב בהשתתפות יחובו כלפי צד שלישי (התובע בענייננו) את אותו החוב, או "אותה תביעה כספית" (דיני הנזיקין, עמ' 493). במצב זה זכות ההשתתפות מונעת התעשרות בלתי צודקת של אחד החייבים ביחס לחייב האחר. אלא שאם מדובר בחובות שונים, גם אם כלפי אותו זכאי, אין הצדקה עיונית לקיומה של זכות ההשתתפות בין החייבים.

למותר לציין, כי המבקשת לא הצביעה על כל מקור אחר שמכוחו היא זכאית להשתתפות או שיפוי מהעירייה, פרט לזכות ההשתתפות שבין מעוולים שעל יסוד דיני הנזיקין.

6.         אין גם לקבל את טענת המבקשת לפיה אין זה ראוי שהעירייה תצא מהתמונה לנוכח היותה מי שגרם בפועל את נזק הגוף לתובע. אכן, אחד התנאים להצלחת תביעת התובע נגד המבקשת הוא, שיעלה בידו להוכיח את חבותה של העירייה כלפיו (אלמלא התיישנה תביעתו נגדה). המבקשת תוכל להתגונן מפני טענה זו גם מבלי שהעירייה היא בעלת דין. היא כמובן תוכל להזמין את אנשי העירייה להעיד מטעמה וכו', ואין הכרח בצירופה של העירייה להליך מטעם זה, מה גם שאין בכוחו של הנימוק האמור, כשלעצמו, ליצור יריבות בין המבקשת לבין העירייה או לבסס קיומה של זכות ההשתתפות.

7.         משמצאנו, כי לא עלה בידי המבקשת להצביע על כך שקמה לה עילה לתבוע השתתפות או שיפוי נגד העירייה, ממילא אין מקום להאריך את המועד להגשת הודעה לצד ג' כנגד העירייה. אין טעם בהארכת מועד לביצוע מהלך דיוני שמראש נדון לכישלון בהעדר זכות מהותית בידי מי שמבקש לנקוט באותו מהלך. לנוכח מסקנה זו גם אין צורך לבחון את הפן הדיוני של הסוגיה - האם, בהנחה שהייתה למבקשת עילה כנ"ל, הייתה מתאפשרת הגשת הודעה לצד ג' על-פי אחת החלופות שבתקנות 216 או 217 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. נמצא, כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט קמא.

מעבר לדרוש אוסיף, כי המבקשת גם לא נתנה טעם מדוע ראוי להאריך את המועד להגשת ההודעה. בכתב ההגנה לא פתחה המבקשת חזית כנגד העירייה, ואין זה מדויק לומר שרק לאחר שנדחתה התביעה כנגד העירייה נוצר הצורך בהגשת ההודעה לצד ג'. מכל מקום, העיקר הוא, שהמבקשת לא הצביעה על קיומה של הוראת דין שמכוחה קיימת לה עילה לתבוע שיפוי או השתתפות מהעירייה, בהיותן שתיהן מזיקות נפרדות שגרמו לתובע לנזקים נפרדים (ובהעדר יחסים חוזיים או אחרים ביניהן שיכולים ליצור מקור לקיום עילה כאמור). בהעדר יריבות, לא היה מקום להתיר משלוח הודעה לצד ג'.

הבקשה נדחית.